הקושי הבסיסי עם כל עבריינות נוער הוא התוכנית ההומאנית לכאורה שהיתה בזמנו לאסור על ילדים לעבוד בשום צורה.

ללא ספק, פעם זו היתה עובדה שעבודת ילדים נוצלה לרעה, שהעבידו ילדים קשה מדי, שגדילתם נעצרה ושבאופן כללי ניצלו אותם. קיים ספק רב באם מר מרקס הידוע לשמצה ראה אי פעם באמריקה ילדים שנגררים מהמכונות מתים מרוב עבודה ומושלכים אל ערמות הזבל.

כאשר נעשה שימוש לרעה בעניין זה, קמה זעקה ציבורית נגד הדבר, ונעשתה חקיקה למנוע מילדים לעבוד. חקיקה זאת, על אף כל הכוונה הטובה של העולם, אחראית ישירות לעבריינות נוער.

האיסור על ילדים לעבוד, ובמיוחד האיסור על בני-העשרה לפלס את דרכם בעולם ולהרוויח את כספם, יוצר קושי משפחתי ולכן זה נעשה כמעט בלתי אפשרי לגדל משפחה. כמו כן, זה במיוחד יוצר הלך רוח אצל בן-העשרה ש-"העולם לא רוצה בו" ושהוא כבר הפסיד במשחק עוד לפני שהתחיל בו. לאחר מכן, עם משהו כמו שירות חובה שעומד להגיע שבגללו הוא לא מעז להתחיל קריירה, הוא נדחף כמובן לתת-אפתיה עמוקה (מצב של חוסר עניין מתחת לאפתיה) בנושא העבודה. וכשהוא עומד לבסוף לפני הצורך לפלס את דרכו בעולם, הוא עולה לאפתיה ואינו עושה דבר בקשר לכך.

תומכת בכך העובדה שהאזרחים הנכבדים ביותר באמריקה עבדו, בדרך כלל כשהם היו די צעירים. בתרבות האנגלו-אמריקנית, הרמה הגבוהה ביותר של הישגים הושגה על-ידי אנשים שכבר מגיל 12, בחוות, היו להם התפקידים שלהם והיה להם מקום מוגדר בעולם.

לילדים, ברובם, יש נכונות די רבה לעבוד. מסתבר שילדים בני שנתיים, שלוש או ארבע רודפים בדרך כלל אחר אביהם או אמם בנסותם לעזור עם כלי עבודה או מטליות אבק; וההורה האדיב שבאמת אוהב את הילדים מגיב בצורה הסבירה והנורמלית משכבר הימים של היותו סבלני מספיק להניח לילד לסייע בפועל. ילד שמרשים לו לסייע באופן זה מפתח לאחר מכן את הרעיון שנוכחותו ופעילותו רצויות, והוא מתחיל באופן רגוע למדי בקריירה של הישגים.

הילד שלוחצים עליו בכיוון של קריירה כלשהי או משפיעים עליו לשנות את נטיותיו לכיוון של קריירה כלשהי אך לא מרשים לו לסייע באותן שנים ראשונות לחייו, משוכנע שהוא אינו רצוי, שאין לו חלק בעולם. מאוחר יותר הוא ייכנס לקשיים מאוד מוגדרים בנוגע לעבודה. עם זאת, הילד שבגיל שלוש או ארבע רוצה לעבוד בחברה מודרנית זו – מרפים את ידיו ולמעשה מונעים ממנו לעבוד, ולאחר שהוא נאלץ להתבטל עד גיל שבע, שמונה או תשע, מטילים עליו לפתע מטלות מסוימות בבית.

הילד הזה כבר חוּנך לעובדה שאסור לו לעבוד, ולכן רעיון העבודה הוא תחום שאליו הוא "יודע שהוא לא שייך", ולכן הוא תמיד מרגיש לא נוח בביצוע פעילויות שונות.

מאוחר יותר, כשהוא בשנות העשרה לחייו, מונעים ממנו באופן פעיל להשיג את סוג העבודה שתאפשר לו לקנות את הבגדים ולהזמין את חבריו כשהוא מרגיש שזה נדרש ממנו, וכך הוא מתחיל להרגיש שהוא לא חלק מהחברה. מאחר שהוא לא חלק מהחברה, הוא יוצא לאחר מכן נגד החברה ולא רוצה דבר מלבד פעילויות הרסניות.