כשאדם ביצע מעשה עבירה ולאחר מכן הוא נוצר אותו, הוא בדרך כלל משתמש במנגנון החברתי של צידוק. ב"צידוק" אנחנו מתכוונים למתן הסבר איך מעשה עבירה לא היה למעשה מעשה עבירה.
כולנו שמענו אנשים שמנסים להצדיק את פעולותיהם, וכולנו ידענו באופן אינסטינקטיבי שצידוק כמוהו כהודאה באשמה. אבל רק עכשיו הבנו את המכניזם המדויק שעומד מאחורי הצידוק.
פרט ליישום של נוהלי סיינטולוגיה, לא היה שום אמצעי שבעזרתו יכול היה האדם להקל מעליו את כאב המוּדעוּת לכך שביצע מעשה עבירה, למעט לנסות להקטין את העבירה.
היו כנסיות וקבוצות אחרות שהשתמשו בווידוי כדי להקל מעל האדם את הלחץ של עבירותיו. עם זאת, בהיעדר הבנה מלאה של כל המנגנונים שמשתתפים בכך, היתה לכך שימושיות מוגבלת. כדי שווידוי יהיה באמת אפקטיבי, חשיפת העוולות של האדם חייבת להיות מלווה בהסכמה מלאה לקבל אחריות. כל מעשי העבירה הם התוצר של חוסר אחריות באיזור או בהיבט מסוים של החיים.
נצירות הן כשלעצמן מעין מעשה עבירה, אבל מקורן שונה. סיינטולוגיה הוכיחה ללא צל של ספק שהאדם הוא טוב ביסודו – עובדה אשר סותרת את האמונות הדתיות העתיקות יותר אשר גורסות שהאדם רע ביסודו. האדם טוב עד כדי כך שכאשר הוא מבין שהוא מהווה סכנה גדולה ושהוא שוגה, הוא מבקש לצמצם את כוחו. ואם זה לא עובד והוא עדיין מוצא שהוא מבצע מעשי עבירה, הוא מבקש לחסל את עצמו בין אם על-ידי עזיבה או על-ידי כך שהוא ייתפס ויידרש לתת על כך את הדין. ללא ה-computation הזה, המשטרה תהיה חסרת אונים בחשיפת פשעים – הפושע תמיד עוזר לעצמו להיתפס. למה המשטרה מענישה את הפושע שנתפס – זו התעלומה. הפושע שנתפס רוצה שיצמצמו את הנזק שהוא גורם לחברה, והוא רוצה להשתקם. ובכן, אם זו האמת, למה הוא לא משחרר מעל עצמו את המועקה? העובדה היא זאת: שחרור מהמועקה נחשב בעיניו למעשה עבירה.
אנשים נוצרים מעשי עבירה משום שהם חושבים שאם הם יספרו אותם, זה יהיה מעשה עבירה נוסף. זה כאילו שאנשים מנסים לספוג ולהסתיר את כל הרוע שבעולם. זוהי דבקות עיקשת בדעה מוטעית. על-ידי נצירת מעשי עבירה, ממשיכים מעשי עבירה אלה לצוף ולרחף בעולם, ומהווים בעצמם, כנצירות, את הסיבה היחידה לרוע המתמשך.
לאור המכניזמים האלה, כשהנטל החל להיות כבד מדי, האדם נדחף למכניזם נוסף – המאמץ להקטין את גודל העבירה ואת הלחץ הנובע ממנה. הוא היה יכול לעשות זאת רק באמצעות ניסיונו להפחית את גודלו ואת שמו הטוב של האדם שנגדו בוצעה העבירה. לכן אחרי שאדם ביצע מעשה עבירה, יופיע בעקבותיו בדרך כלל מאמץ להקטין את הטוב או את החשיבות של זה שנגדו בוצעה העבירה. לכן הבעל שבוגד באישתו חייב להצהיר לאחר מכן שאישתו לא שווה כלום מבחינה כלשהי. לפיכך האישה שבגדה בבעלה היתה חייבת להקטין את בעלה כדי להקטין את העבירה. לאור הנתון הזה, מתיחת ביקורת היא ברובה צידוק של ביצוע עבירה.
זה לא אומר שכל הדברים נכונים וששום ביקורת בשום מקום היא לא מוצדקת. האדם אינו מאושר. והמכניזם של מעשה העבירה הוא פשוט "משחק" שפל, שהאדם נקלע לתוכו מבלי לדעת לאן הוא הולך. אם כן, יש מצבים של צדק ושל אי-צדק בהתנהגות ובחברה ובחיים בכללותם, אך ביקורת אקראית וקטנונית, כאשר אין לה
זוהי ספירלה שיורדת כלפי מטה. אדם מבצע מעשי עבירה שלא ביודעין. הוא מבקש להצדיק אותם על-ידי מציאת דופי או על-ידי הטלת אשמה על אחרים. הדבר מוביל אותו לביצוע עבירות נוספות נגד אותם האנשים, וזה מוביל להורדת ערך עצמו ולעתים להורדת ערכם של אותם אנשים.
החברה בנויה להעניש על רוב העבירות בדרך זו או אחרת. ענישה היא פשוט החמרה נוספת של רצף העבירות, והיא משפילה את המעניש. אבל אנשים שאשמים בעבירות דורשים להיענש. הם משתמשים בכך כדי לעזור לרסן את עצמם (הם מקווים) מביצוע עבירות נוספות. הקורבן הוא זה שדורש להיענש, וחברה שדבֵקה בעקשנות בדעות מוטעות היא זאת שמעניקה לו את העונש. אנשים יורדים על ברכיהם ומתחננים להיענש. וכשאתה לא מעניק להם את מבוקשם, אישה שנדחית בבוז למרות חיזוריה תהיה בעלת מזג טוב ועדין לעומתם.
כאשר אתה שומע ביקורת חריפה ואלימה על מישהו, אשר נשמעת טיפ-טיפה מאולצת, דע שעיניך חוזות בעבירות נגד אותו אדם שעליו נמתחה הביקורת.
שמנו כאן יד על המכניזם אשר הופך את העולם הזה למטורף. על-ידי ידיעת המכניזם, אפשר להפיק טיפול יעיל כדי לנטרל אותו. עם זאת, ישנן השלכות נוספות לכך, שיש להבין אותן תחילה.
בסיס, גיבוי או אימות.